אשוויץ- מחנה ריכוז והשמדה, הגדול מבין כ2000 מחנות הריכוז ומחנות העבודה של הנאצים, והמחנה הגדול ביותר למטרות השמדת העם היהודי באמצעות המתה בגזים. עובדי הכפייה הראשונים שנאלצו לעבוד בבניית המחנה היו 200 יהודים מאשוויץ וסביבתה. עד מהרה נודע אשוויץ כמחנה הריכוז הנאצי הגרוע היותר. השיטה הנאצית לעינוי האסירים התנהלה בדרך האכזרית ביותר. באחד מבנייני המחנה, המכונה "בלוק 11" הוקם בונקר מיוחד לעונשים החמורים ביותר.

לפני הבניין ההוא היה ה'קיר המוות' ושם התנהלו בשגרתיות הוצאות להורג של האסירים. במרץ 1941 ציווה היטלר להקים אגף שני למחנה, שיהיה הרבה יותר גדול, ובמרחק של 3 ק''מ מהמחנה המקורי. האגף נקרא אשוויץ 2- בירקנאו. בירקנאו שהיה מאוכלס ביותר ברשת מחנות הריכוז אשוויץ, היה גם האכזרי והבלתי אנושי ביותר בתנאיו. אסירי מחנות בירקנאו היו בעיקר יהודים,פולנים וגרמנים. התהליך שבו הגיעו לאשוויץ-בירקנאו: כשעצרו הרכבות ברציף תחנת הרכבת בבירקנאו, דחפו השומרים בגסות את הנוסעים החיפזון החוצה. הקורבנות נדרשו להשאיר את כל חפציהם האישיים ונצטוו לעמוד בשני טורים, גברים ונשים בנפרד. הטורים הלו היו אמורים לנוע המהירות לנקודות שבהן ערכו קציני ס''ס את מה שהיה מכונה "סלקציה". בסלקציה כיוונו את הקורבנות לשני צדדים, אך בעיקר לצד אחד, בכיוון של תאי הגזים. אותם הקורבנות שהוכוונו לצד השני (כמו מאיר) היו מיועדים למחנות העבודה. הקרבנות שנשלחו לתאי הגזים נרצחו כבר באותו יום, וגוויותיהם נשרפו במשרפות. את החפצים שהשאירו הקורבנות אספו עובדי הפרך, שיחידתם נקראה באירוניה "קנדה" (קנדה היתה בעייני האסירים סמל לעושר). בפיקוחם החמור של אנשי הס''ס אחסנו האסירים הללו את החפצים במחסן מיוחד שנבנה לכך. הקורבנות שלא נשלחו לתאי הגזים נשלחו תחילה לחלק של המחנה שנקרא "הסגר". אך לפני כן נלקחו למרחץ המחנה, ששם נלקחו מהם בגדיהם וכל חפציהם האישים. שערם גולח, נשים וגברים כאחד, והם קיבלו חליפות פסים של אסירים. ב"הסגר" יכול היה אסיר לשרוד רק שבועות אחדים. תוחלת חיים ממוצעת של אסיר במחנה העבודה ארכה כמה חודשים. אחרי פרק זמן כזה הפכו אסירים רבים למה שהיה קרוי במחנה "מוזלמנים", דהיינו, בני אדם השרויים באפיסת כוחות מוחלטת ובחולשה כללית, עד שבקושי היו מסוגלים לזוז ולהגיב לסביבתם. רבים מהאסירים נשלחו למחנות המשנה של אשוויץ, או למחנות ריכוז אחרים. אחד הדברים המפחידים באשוויץ היה המסדר. השכם בבוקר ומאוחר בצהריים, לאחר שהאסירים שבו ממקום עבודתם, לעיתים נערך מסדר גם באישון הלילה. האסירים הועמדו דום, בדרך כלל בלי כסות לגופם, שעות רבות, חשופים לקור , בגשם ובשלג. מי שמעד או שנפל, נשלח לתאי הגזים. שעזבו האסירים את ה"הסגר" בבירקנאו לעבודת פרך באשוויץ או באחד ממחנות המשנה נרשמו האסירים ומספרם קועקע על ידם השמאלית. כך גם עשו לאסירים שכוונו ישירות לאשוויץ 1. כך נרשמו 405,000 אסירים בני לאומים שונים. רובם המכריע של קורבנות אשוויץ, היו גברים ונשים שהובלו לתאי הגזים ונרצחו שם מיד בבואם לאשוויץ 2-בירקנאו, לא נכללו באף אחד מהרישומים. ב20 בינואר 1944 היה מספרם הכולל של אסירי אשוויץ 80,839: 18,437 באשוויץ 1, 49,114 באשוויץ 2, 13,228 באשוויץ 3. ב12 ביולי 1944 הוחזקו במחנות הללו 92,208 אסירים, גברים ונשים. ב22 באוגוסט 1944 עלה המספר ל105,168. נוסף על כך הוחזקו עוד 50,000 אסירים יהודים, גברים ונשים, במחנות המשנה של אשוויץ .מספרם הכולל של האסירים הגיע לכ-155,000.

וולפסברג

וולפסברג היה מחנה עבודה. מחנה עבודה הוא שם כולל למחנות שהקימו הנאצים, כחלק מן הפתרון הסופי של אדולף אייכמן. מהימים הראשונים של הכיבוש הגרמני היהודים הועסקו בעבודות כפייה. עבודות אלה היו ללא כל תמורה, והתלוו להם השפלות ופגיעות גופניות. ב1940 השתנה המדיניות של ניצול כוח העבודה של היהודים. עשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות עבודה. (במחנות עבודה אלו היו גם מתנגדים למשטר ושבויי מלחמה.) הם הובאו למחנות העבודה כאחד מהשלבים לפני חיסולם, והועבדו שם בעבודות פרך קשות מבוקר עד ערב, בתנאי רעב, מחלות, דחיסות וזיהומה. הרבה אסירים נספו במחנות בגלל תנאים אלו. במחנות עבדו האסירים ביצירת כלי נשק, תפירת מדים ונעליים,חטיבת עצים, סלילת כבישים. רוב האסירים שהיו במחנות העבודה נועדו להשמדה מאוחר יותר במחנות המוות. שהמחנות נפתחו, הזוועה שנתגלתה לעולם הייתה נוראית, העולם ידע, אך הם העדיפו לחיות את חייהם ולשתוק. וולפסברג נמצא בגרמניה. מעל המנהרות ששימושו המפקדה של היטלר. כוחות מיוחדים של SS שמנו כ4000 איש, שמרו על האזור. המפקד הראשי של כל האזור היה אלברט לוקטימייר, מפקד מהSS בן 30 מהמבורג. כל האזור של המחנה נקרא אזור סגור והשומרים קיבלו הוראה לירות בכל בנאדם שהסיג את הגבול. בצד אחד של המחנה היה 3 צריפים ושורה של בקתות עגולים. בכל שורה היו 10 בקתות, בסה''כ היו 100 בקתות. המחנה היה קיים רק 11 חודשים. והיסטוריונים משערים ש613 אנשים נפטרו בוולפסברג.

קושיצה- עיר בדרום מזרח סלובקיה.במאה ה19 התחדש הישוב היהודי בעיר, וב1843 אושר תקנון הקהילה. ב1930 ישבו בקושיצה 11,191 יהודים וב1944 11,830 שהיה כחמישית מכלל התושבים.

קושיצה היתה כלולה בחלק של צכסלובקיה, שב11 בנובמבר 1938, בעקבות ועידת מינכן, סופח להונגריה.
במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. באמצע אפריל הוקם גטו קושיצה שהוקף בגדר שבנו היהודים, ובסוף אפריל נערך מבצע שבו ריכזו את היהודים לתוך הגטו.
הגירושים מתחילים באמצע מאי 1944 וכל היהודים נשלחו לאשוויץ בשלוש משלחות. קרוב ל8000 נפש מקושיצה נרצחו בתאי הגז מיד עם הגיעם לאשוויץ, חברי המועצה הדתית ניסו לרכך את המכה שבאה עליהם והם ביקשו מרעיתו של שמואל גוטרר שבמלחמת העולם הראשונה נפצע קשה, לפנות לרעייתו של עוצר הונגריה אדמירל מיקלוש הורטי. במכתבה התחננה שתשחרר את כל הילדים מתחת לגיל 18, נשים בנות50 ומעלה ,וגברים בני 60 ומעלה, מכיוון שהגירושים מיועדים למרכזי עבודה במזרח. תחינותיה של גוטרר לא עזרו.
אחרי המלחמה שבו לקושיצה מן המחנות כ-450 יהודים ועוד כ3000 ששרדו ביחידות שירות העבודה, במחתרת, או בכוחות הצבא הצכסלובקי שנלחמו במזרח שכם אחד עם הצבא הסובייטי.
אחרי המלחמה חזרה העיר והשטח סביבה לידי צכוסלבקיה המחודשת. באמצע שנות ה60 נותרו בקושיצה 1300 יהודים בלבד.