אודות חיי מאיר

RelatioNet LI ME 25 KO CZ
Meir Lieberman מאיר ליברמן

Interviewer:
רחלי מאירפלד Racheli Mayerfeld
rmayerfeld@gmail.com

Raanana, Israel רעננה ישראל

Survivor:

Family Name: Lieberman First Name: Meir
Father Name: Yosef Mother Name: Miriam
Birth Date: 17/06/1925
Town In Holocaust: Kosice Country In Holocaust: Cechoslovakia

Profession (Main) In Holocaust: Student

מאיר ליברמן
בן יוסף ומרים לבית גולדשטיין
נולד ב17 ביוני 1925

גר בקושיצה שבצכסלובקיה

תקציר קורות חיים

מאיר נולד בעיר קושיצה שבצכסלובקיה ב17 ביוני 1925 לאמא הונגריה ולאבא רומני. ב1938 שמאיר היה בן 13, הונגריה, כבשה את צכסלובקיה וכל המוסדות שבה נהפכו להיות בשפה ההונגרית. יום אחד שמאיר הלך לבית הספר שלו, מורה שאל אותו שאלה בהונגרית, מכיוון שהמורה ידע גם סלובקית, ביקש ממנו מאיר לשאול את השאלה שוב בסולביקית שיבין, אך המורה לא הסכים, ואמר לו שאם הוא לא יודע את התשובה שלא ילמד פה. המורים נשארו אותם מורים שלימדו בבית ספר לפני כן, רק שעכשיו הם נהפכו לאנטישמים. הם עשו הכל כדי להקשות על היהודים. כתוצאה מכך נעשה מאוד קשה ליהודים ללכת לבתי ספר ןלכן מאיר התחיל לעבוד בקונדיטוריה של דודיו והלך ללימודי ערב המיועדים ליהודים. האנטישמיות כלפי היהודים המשיכה לגדול והתחילו לשלול רישיונות של חניות של היהודים. גם את הרישיון של הקונדיטוריה של דודיו של מאיר לקחו, אבל איכשהו הקונדיטוריה הצליחה להשיג רישיון אחר והם עבדו בלילות בחשכה כדי שלא יתפסו אותם. בגלל שהקונדיטוריה יכלה לעבוד רק בלילות, מאיר מצא עבודה לשעות היום בזגגות, מקצוע שלמד מאביו, ובערבים הוא עבד במשלוחים של הקונדיטוריה. יום אחד אחרי שחזר ממשלוח, שוטר תפס אותו ושאל אותו לאן הוא הולך. מאיר ענה לו שהוא הולך לאכול אצל דודתו שגרה מעל המאפיה. השוטר כמובן לא האמין לו, וביקש שיקרא לדודתו. מאיר רץ לבית דודתו, וסיפר לה במהירות את ההתרחשויות. בינתיים השוטר התקרב לקראת הבית ואז דודתו של מאיר התחילה לצעוק עליו למה הוא שוב פעם מאחר לארוחת ערב וכו. למזלו של מאיר השוטר האמין לסיפור והלך.

ב19 במרץ 1944 נכנסים הגרמנים להונגריה, ומתחיל הגירוש. חלק מהיהודים גורשו למחנה שהיה ממוקם במפעל לבנים. החלק השני לגטו שהיה ברחובות שבהם כבר התגוררו היהודים. לכל בית של יהודי שכבר גרו ברחובות הללו נוספו עוד 4 משפחות, בנוסף על המשפחה שלהם. מאיר ומשפחתו מתגוררים במפעל הלבנים.

לאחר כמה שבועות של עבודה במפעל הלבנים הגיע טרנספורט (רכבת),והגרמנים התחילו להעמיס עליו אנשים בלי שהם ידעו לאן הם נוסעים. מאיר ומשפחתו יצאו בטרנספורט הראשון כשהם כולם ביחד בקרון דחוס מאוד. לא היה אוכל או מים. אחרי זמן מה של נסיעה הם מגיעים לאשוויץ וצריכים לקפוץ מהרכבת. אחרי הירידה מהרכבת הם עוצרים אצל מנגלה. מנגלה היה "רופא" המחנה וערך ניסויים מדעים אכזריים ביהודים. מנגלה התבונן בהם ואז אמר להם ללכת ימינה או שמאלה. מאיר הלך ימינה, הוריו ושני אחיו הלכו שמאלה, ומאז הוא לא ראה אותם. במשך הזמן הבין מאיר שהוריו נשלחו למשרפות באשוויץ. לאחר המיון של מנגלה, הנאצים פוקדים על היהודים להתפשט הפשיטו להתגלח (באמצע הראש עשו ליהודים קרחת שאם יברחו יוכלו לזהות אותם). אנשי אס.אס שדיברו בהונגרית לקחו את בגדיהם ואמרו להם שזה בית הבראה. הם ראו ארובות עם עשן אבל היו בטוחים שזה בית חרושת ושמעו תזמורת מנגנת ברקע. הם קיבלו את בגדי הפסים שכלל חולצה, כובע, מכנסיים, נעלי עץ ודיסקית עם המספר שלהם. לא עשו מספרים ביד, כמו האנשים לפניהם כי היה עומס אנשים. כל האנשים נכנסים לצריף גדול עם מיטות של 4 קומות כל מיטה חצי מטר. פתאום נכנסים שני אנשים שגם הם היו לבושים בגדי פסים ומדברים אידיש, ואומרים שהם הקאפו. הקאפו היו יהודים שפעלו בתור המשטרה שבעת ברירה סייעו לנאצים. הקאפו כעסו על כל היהודים שרק הגיעו, בגלל שהם חדשים כאן ואילו הקאפו פה כבר כמה שנים. אחד מהקאפו שנכנס הביא איתו קופסת פח ושם אותו באמצע החדר. הוא אמר שעוד 10 דקות הוא חוזר והוא רוצה שהפח יהיה מלא בתכשיטים אחרת הם ילכו לארובות, היכן שההורים שלהם נמצאים. איכשהו למרות כל הבדיקות שנערכו בהגעתם הקופסא הייתה מלאה בתכשיטים.

לאחר שבועיים באשוויץ, הם קיבלו שקית עם קצת אוכל, עלו כל רכבת ויצאו לדרך.אחרי זמן מה של נסיעה הרכבת עוצרת, ואומרים להם שיש עוד הליכה של 10 ק''מ (הם היו בערך 1000 איש). אחרי הליכה ארוכה הם מגיעים למחנה עבודה שקוראים לו "וולפסברג". בשער מחכים להם אנשים יהודים שכבר נמצאים שם הרבה מאוד זמן, ומוציאים את כל הכעס שלהם על האנשים החדשים. הם מקבלים בגדי פסים, עבים במיוחד לחורף. לאנשים היהודים שכבר היו שם, היו בגדי פסים גם אבל בלויים מרוב לבישה. בערב הראשון במחנה שמאיר נכנס לקבל את ארוחת הערב שלו, תפס אותו אחד מהקאפו שהיה שם כבר זמן רב. הקאפו ביקש ממאיר שיחליף איתו בגדים, אם יחליף איתו את הבגדים הוא יביא לו כל ערב עוד צלחת מרק, ואם לא יחליף איתו פשוט יקח את זה בכוח. מאיר ידע שבכל מקרה הוא יפסיד אז הוא הביא לו את הבגדים החמים שלו, ומאיר קיבל את הבגדים הבלויים של הקאפו. בערב השני מאיר בא ומבקש את הצלחת מרק שלו, הקאפו אומר לו שיחכה ויראה אם ישאר. בסופו של דבר הקאפו מביא לו את הצלחת מרק. למחרת הקאפו נתן למאיר שוב את הצלחת מרק שהגיע לו. ביום הרביעי הקאפו אומר למאיר שלא נשאר מרק. בפעם הבאה מאיר בא בתקווה שהפעם ישאר והקאפו מגרש אותו וצועק עליו, ומאז לא קיבל מרק. מסדר בוקר בוקר במחנה התחיל בשעה 4 לפנות בוקר. בין השעות 4-5 יש "אמפר" מסדר בוקר, עומדים בקור נוראי וסופרים את כולם. בשעה 5 כל אחד יוצא לעבודה שנמצא במרחק שעה הליכה מהמחנה. במחנה עבודה זה מאיר עבד בסלילת כביש. משך יום העבודה היה 12 שעות. באמצע היום היתה הפסקה של חצי שעה לארוחת צהריים. הארוחת צהריים היתה מרק שכללה מים עם טיפה ירקות. בערב אחרי שחוזרים מעבודה, יש שוב מסדר שבה המפקד הגרמני סופר את היהודים ונותן הוראות. אחרי המסדר יש ארוחת ערב שהאוכל בה אמור לספק אותם גם למחרת. אבל בד''כ אם מנסים לשמור ליום שלמחרת גונבים לך את האוכל בלילה.

למאיר קרו הרבה ניסים במהלך זמנו במלחמה. יום אחד היהודים עומדים במסדר ומודיעים שמי שמרגיש חלש שיצא מהמסדר ויקחו אותו למקום אחר שיש שם עבודות יותר קלות. מאיר שמרגיש מאוד חלש מתחיל ללכת קדימה אבל הקאפו למזלו הרב עוצר אותו ומאיר ניצל. כל מי שהלך קדימה לא חזר.

יום אחד בזמן שמאיר העמיס אבנים על קרון רכבת, קרון אחד התגלגל אחורה ומאיר לא הספיק להתחמק ונפצע ברגלו. מאיר לא יכל ללכת אז חבריו סחבו אותו חזרה למחנה מהעבודה. שרואים הגרמנים שסוחבים את מאיר הם מתחילים להרביץ לחברים שלו בגלל שהם עזרו לו. מכניסים את מאיר למרפאה, וישר לוקחים לו את הבגדים לחיטוי. נותנים לו חצי שמיכה ואומרים לו לשכב. למחרת בבוקר שולחים אותו לעבוד, אבל הרגל שלו מתנפחת והוא לא יוכל ללכת. חבריו שוב סוחבים אותו חזרה ומכניסים אותו למרפאה שוב. למחרת מכניסים אותו לחדר טיפולים, פותחים את הפצע עם סכין גילוח וחובשים לו את זה עם ניירות. מאיר נשאר במרפאה לזמן מה. יום אחד נכנס רופא יהודי עם שני חיילי אס.אס כדי לעשות סלקציה. הם עברו ליד כל מיטה. מי שבריא יצא למחרת לעבודה ומי שלא החיילים לקחו אותו איתם. שהגיעו למאיר אמרו לו שיצא מחר לעבודה, אבל למחרת מאיר לא הצליח ללכת על רגלו הפצוע ולא הלך לעבודה. אחרי שמאיר נמצא במרפאה תקופה ארוכה, מגיעה משאית שמעלה עליה את כל החולים והרופאים. הם מתחילים לנסוע, ומרחוק הם רואים ארובות עשן, והם כבר יודעים מה מחכה להם שם ומבינים שהגיע הסוף. הם מגיעים למחנה ושם מכניסים אותם לחדר גדול. בחדר הם מקבלים חתיכת סבון ומכנסים אותם למקלחות שהיו תאי הגזים. הם מחכים שיצא הגז, אבל פתאום הם מתחילים לראות טיפות של מים יוצאים ולא גז. פתאום נכנסו הרופאים וכמה גרמנים ומתחילים לצעוק עליהם למה הם לא מתקלחים. הם היו בטוחים שזה הולך להיות סופם אבל קרה נס והם ניצלו. לאחר המקלחת הם מקבלים בגדי חורף שכוללים- כובע גרב ונעליים מבד, ומעלים אותם חזרה על המשאית. הם נוסעים ומגיעים למקום שהיה ביה''ח. בבית חולים היו שלושה צריפים ארוכים ובכל צריף היה גרמני אחראי שישן באחד החדרים. בשאר החדרים היה 8 מיטות כפולות, שעל כל מיטה היה סדין וכרית ובסוף המסדרון היה תנור על מנת שיוכלו להתחמם. מטרת בית החולים היה להראות לצלב האדום שהם, הנאצים, עוזרים ליהודים ומטפלים בהם בבתי חולים. מי שמחלים שולחים אותו חזרה למחנה העבודה. מאיר מחלים, אך מקבל עבודה בבית החולים והופך לאחראי נקיון של השירותים והמקלחות בקורדור שלו. במשך הזמן מאיר מקבל כל מיני עבודות נוספות. במקרה מאיר נמצא בבית חולים עם חבר שלו מילדות. חלק מעבודתו היתה לנסוע כל יום למחנה שהיה ליד, ולאסוף את האוכל לחולים. לאחר שאסף את האוכל היה מאיר צריך לחלק אותו לחולים. יום אחד הם היו צריכים ללכת להביא פחם ממפעל מסוים אז הם נוסעוים אליו עם גרמני שהיה אחראי שם. בדרך הם מדברים ומתברר להם שהגרמני הזה הוא צ'כי, כמוהם. הוא אומר להם שליד המפעל של הפחם יש מקום ,שאפשר למצוא בו הרבה תפוחי אדמה. הוא אמר להם לקחת תפו''א והוא יעלים עין. הם ממלאים כמה שקים בתפוחי אדמה ושהם חוזרים הם מחלקים לחולים בלי שאף אחד יראה. ואת מה שנשאר הם לוקחים לעצמם. בערב בא אחד הרופאים עם שני סיגריות ביד (באותו זמן היו עושים הכל כדי לקבל סיגריות), כשוחד על מנת שיוכל לקבל תפו''א ואומר למאיר שהמפקד רוצה תפוח אדמה. הם עוברים בין כל החולים כדי לראות אם מישהו מוכן להחזיר את התפו''א שלו אבל אף אחד לא רוצה להחזיר. למרות שלא הצליחו למצוא תפוח אדמה המפקד לא מעניש אותם. יום אחד מחליטים לפנות את בית החולים, מי שיכול ללכת הולך. רופא אחד ממליץ למאיר שלא ילך כי לא יצליח ללכת ומה שיקרה יקרה. לאחר מכן התברר שמי שהצליח ללכת הגיע לצעדת המוות.

מאיר כעצת הרופא, לא הולך ולמחרת לוקחים את הנשארים למחנה אחר בשם "דרנהאו". מחנה זה היה בניין גדול שמגודר מסביב ובו היו אנשי שמירה ומטבח.באמצע מסדר אחד הקאפו ניגשים לשלושה אנשים שנראים טוב. מאיר היה אחד מהם, ואומרים להם שיעבדו. הם קיבלו עבודה שהיתה להם מאוד קשה מבחינה נפשית. הם היו צריכים להוריד את כל האנשים המתים מהדרגשים שלהם בבוקר ולהכניס את כולם לחדר אחד שהיה מיועד למתים. אחרי זה הם היו צריכים להעמיס את כל הגופות על עגלה ולסחוב אותם לתוך היער. הם עשו את העבודה הזאת עד השחרור.

יום אחד הם רואים המולה גדולה בין החיילים הגרמנים, והם לא מבינים מה פשר ההמולה. אסרו עליהם לצאת מהבניין, ולכן הם לא הצליחו לברר מה קורה. בלילה שלמחרת הם שומעים שקט מוחלט, ולא מבינים מה שקרה, ומחליטים לשלוח שלושה אנשים שיצאו ויראו מה קורה במחנה. שהאנשים האלה חוזרים הם אומרים שהכל זרוק, מכונות הירייה במקום ואין בכלל שומרים, השער פתוח ואין נפש חיה. בכל זאת מאיר וכל שאר האסירים פוחדים לצאת כי הם חוששים שזה אולי מלכודת של הנאצים, והם מחליטים לחכות. שמגיע האור הם רואים שבאמת אין אף אחד ומחליטים לצאת החוצה. מחוץ למחנה היו הרבה אנשים, אנשים אלו היו גרמנים שראו את האסירים היהודים כל יום עוברים ליד בתיהם או בדרך לעבודה או עם המתים. אנשים אלו עמדו מבחוץ לשער עם מגשים של אוכל ואמרו להם שהם לא ידעו מה קורה! האסירים היהודים יצאו לעיירה ומוצאים את כל הציוד הצבאי של החיילים הנאצים שברחו והשאירו אותו זרוק בשטח. האוכל המבושל במטבחי השדה של הנאצים היה עוד חם והאסירים היהודים מתנפלים כמובן על האוכל,לאחר מכן סבלו מכאבי בטן. רק לקראת הצהריים נכנסו המשאיות הראשונות של הצבא הרוסי ששיחרר אותם. כל היהודים חשבו שעכשיו ידאגו להם, יטפלו בהם ויקחו אותם, אך לצערם החיילים הרוסים היו גרועים מאוד ואצלם להרוג אנשים בכלל לא הייתה בעיה. האסירים היהודים נכנסו לכל מיני חניות שפרצו, בחיפוש אחר אוכל. מאיר מצא פח גדול מלא עם דבש, הוא ניסה לסחוב את הפח איתו, אבל בגלל הכובד שלו הוא וחבריו פשוט אכלו מה שהם הצליחו לאכול, בפעם אחת ואת השאר השאירו. מאיר ושני חבריו נכנסו לבית גרמני, שבו גרה אישה עם 2 ילדים. האישה קיבלה אותם בשמחה משום שבשבילה הם היו הגנה. האישה נתנה להם חדר, הם סידרו לעצמם מיטות ושם הם ישנו. באחד מהימים מאיר קיבל חום גבוה וחבריו פינו אותו לבית חולים שבו הרופאים היו גרמנים, אך שלטו בו הרוסים. המפקד הרוסי אמר לרופאים שעל כל יהודי שימות בבית החולים הם יוציאו להורג גרמנים. לאחר תקופה, מאיר שהספיק להתאושש קצת אבל היה עדיין בבית החולים, שמע אדם מודיע שכל מי שמצ'כוסלובקיה ורוצה לנסוע הביתה, מחר בבוקר תהיה משאית שתיסע לשם. מאיר ישר קפץ על הרעיון ומחליט לנסוע חזרה הביתה לצ'כוסלובקיה, במטרה שיוכל למצוא את קרובי משפחתו. לאחר נסיעה ממושכת מגיע מאיר לתחנת הרכבת בצ'כיה. הצ'כים קיבלו אותם מאוד יפה וחיכו להם בתחנה עם אוכל ושאלו כל אחד אם חסר לו משהו. מאיר היה צריך להתייצב בתחנה ולהירשם ואז קיבל תעודה וקצת כסף. עכשיו הוא היה חופשי.

מאיר הסתובב בדרכים זמן רב ולא מצא אף אחד ממשפחתו. לבסוף הגיע לבודפשט ושם פגש קרוב משפחה שעזר לו למצוא עבודה בזגגות. באחד מהימים הוא פגש בקרוב משפחה נוסף שסיפר לו שהוא פגש את אחותו של מאיר בקושיצה. מאיר החליט מיד לעזוב את בודפשט ולנסוע לאחותו בקושיצה. מאיר נוסע ומגיע למקום שהיה ביתם הישן והוא שואל את השכנים ומכרים על אחותו, והם אמרו לו איפה אפשר למצוא אותה. הפגישה בין מאיר לאחותו היתה מאוד מרגשת. אחותו של מאיר סיפרה לו שבזמן המלחמה, היא הייתה גם באשוויץ עם אחות נוספת שלהם אך היא נפטרה יום לפני השחרור.

בקושיצה הייתה קבוצה של בני עקיבא שמאיר היה שייך לה גם לפני המלחמה. שם פגש כמה חברים שחזרו והם הציעו לו להצטרף אליהם לעלייה לא''י. לעומת זאת, אחותו של מאיר וחברה שלה תכננו לנסוע לאמריקה ולא לא''י. מאיר אמר לה "או שאת באה איתי לא''י או שאני נוסע לבד ואז יש סיכוי שלא נתראה שוב", אחותו אמרה לו שהיא לא רוצה לנסוע לארץ, והם נפרדו. באותו הערב היא הופיעה עם 2 מזוודות והצטרפה אליו. למחרת בבוקר הם עלו על הרכבת ונסעו לברטיסלאבה, דרך וינה וגרמניה במקום שקראו לו אשאו, ליד פרייבוגרג. הם יצאו מקושיצה ב8 לינואר 1946 והגיעו בדרך לא ליגלית, בלילות, ובשלג. הם עברו גבולות. הם עצרו באשאו שבגרמניה לכמה חודשים ובאוגוסט שוב יצאו לדרך ושהו בצרפת לכמה חודשים ומשם יצאו לכיוון א''י באניית "לנגב". בסה''כ לקח להם שנתיים להגיע לארץ. לאחר שייט ממושך באניית "לנגב" הגיע מאיר לחיפה ומשם הבריטים החזירו אותם לקפריסין. מאיר נשאר שנה בקפריסין, ומשם הם יצאו חזרה לארץ והם הצליחו להגיע בפברואר 1948. מאיר וחבריו הלכו לראשון לציון ושהו שם עד יוני. משם הם יצאו לקיבוץ שדה אליהו והתגייסו לצבא. מאיר השתתף במלחמת השחרור. כיום מאיר מתגורר ברעננה. יש לו נחת מילדיו, נכדיו, וניניו.