מסלול חיי מאיר

אודות חיי מאיר

RelatioNet LI ME 25 KO CZ
Meir Lieberman מאיר ליברמן

Interviewer:
רחלי מאירפלד Racheli Mayerfeld
rmayerfeld@gmail.com

Raanana, Israel רעננה ישראל

Survivor:

Family Name: Lieberman First Name: Meir
Father Name: Yosef Mother Name: Miriam
Birth Date: 17/06/1925
Town In Holocaust: Kosice Country In Holocaust: Cechoslovakia

Profession (Main) In Holocaust: Student

מאיר ליברמן
בן יוסף ומרים לבית גולדשטיין
נולד ב17 ביוני 1925

גר בקושיצה שבצכסלובקיה

תקציר קורות חיים

מאיר נולד בעיר קושיצה שבצכסלובקיה ב17 ביוני 1925 לאמא הונגריה ולאבא רומני. ב1938 שמאיר היה בן 13, הונגריה, כבשה את צכסלובקיה וכל המוסדות שבה נהפכו להיות בשפה ההונגרית. יום אחד שמאיר הלך לבית הספר שלו, מורה שאל אותו שאלה בהונגרית, מכיוון שהמורה ידע גם סלובקית, ביקש ממנו מאיר לשאול את השאלה שוב בסולביקית שיבין, אך המורה לא הסכים, ואמר לו שאם הוא לא יודע את התשובה שלא ילמד פה. המורים נשארו אותם מורים שלימדו בבית ספר לפני כן, רק שעכשיו הם נהפכו לאנטישמים. הם עשו הכל כדי להקשות על היהודים. כתוצאה מכך נעשה מאוד קשה ליהודים ללכת לבתי ספר ןלכן מאיר התחיל לעבוד בקונדיטוריה של דודיו והלך ללימודי ערב המיועדים ליהודים. האנטישמיות כלפי היהודים המשיכה לגדול והתחילו לשלול רישיונות של חניות של היהודים. גם את הרישיון של הקונדיטוריה של דודיו של מאיר לקחו, אבל איכשהו הקונדיטוריה הצליחה להשיג רישיון אחר והם עבדו בלילות בחשכה כדי שלא יתפסו אותם. בגלל שהקונדיטוריה יכלה לעבוד רק בלילות, מאיר מצא עבודה לשעות היום בזגגות, מקצוע שלמד מאביו, ובערבים הוא עבד במשלוחים של הקונדיטוריה. יום אחד אחרי שחזר ממשלוח, שוטר תפס אותו ושאל אותו לאן הוא הולך. מאיר ענה לו שהוא הולך לאכול אצל דודתו שגרה מעל המאפיה. השוטר כמובן לא האמין לו, וביקש שיקרא לדודתו. מאיר רץ לבית דודתו, וסיפר לה במהירות את ההתרחשויות. בינתיים השוטר התקרב לקראת הבית ואז דודתו של מאיר התחילה לצעוק עליו למה הוא שוב פעם מאחר לארוחת ערב וכו. למזלו של מאיר השוטר האמין לסיפור והלך.

ב19 במרץ 1944 נכנסים הגרמנים להונגריה, ומתחיל הגירוש. חלק מהיהודים גורשו למחנה שהיה ממוקם במפעל לבנים. החלק השני לגטו שהיה ברחובות שבהם כבר התגוררו היהודים. לכל בית של יהודי שכבר גרו ברחובות הללו נוספו עוד 4 משפחות, בנוסף על המשפחה שלהם. מאיר ומשפחתו מתגוררים במפעל הלבנים.

לאחר כמה שבועות של עבודה במפעל הלבנים הגיע טרנספורט (רכבת),והגרמנים התחילו להעמיס עליו אנשים בלי שהם ידעו לאן הם נוסעים. מאיר ומשפחתו יצאו בטרנספורט הראשון כשהם כולם ביחד בקרון דחוס מאוד. לא היה אוכל או מים. אחרי זמן מה של נסיעה הם מגיעים לאשוויץ וצריכים לקפוץ מהרכבת. אחרי הירידה מהרכבת הם עוצרים אצל מנגלה. מנגלה היה "רופא" המחנה וערך ניסויים מדעים אכזריים ביהודים. מנגלה התבונן בהם ואז אמר להם ללכת ימינה או שמאלה. מאיר הלך ימינה, הוריו ושני אחיו הלכו שמאלה, ומאז הוא לא ראה אותם. במשך הזמן הבין מאיר שהוריו נשלחו למשרפות באשוויץ. לאחר המיון של מנגלה, הנאצים פוקדים על היהודים להתפשט הפשיטו להתגלח (באמצע הראש עשו ליהודים קרחת שאם יברחו יוכלו לזהות אותם). אנשי אס.אס שדיברו בהונגרית לקחו את בגדיהם ואמרו להם שזה בית הבראה. הם ראו ארובות עם עשן אבל היו בטוחים שזה בית חרושת ושמעו תזמורת מנגנת ברקע. הם קיבלו את בגדי הפסים שכלל חולצה, כובע, מכנסיים, נעלי עץ ודיסקית עם המספר שלהם. לא עשו מספרים ביד, כמו האנשים לפניהם כי היה עומס אנשים. כל האנשים נכנסים לצריף גדול עם מיטות של 4 קומות כל מיטה חצי מטר. פתאום נכנסים שני אנשים שגם הם היו לבושים בגדי פסים ומדברים אידיש, ואומרים שהם הקאפו. הקאפו היו יהודים שפעלו בתור המשטרה שבעת ברירה סייעו לנאצים. הקאפו כעסו על כל היהודים שרק הגיעו, בגלל שהם חדשים כאן ואילו הקאפו פה כבר כמה שנים. אחד מהקאפו שנכנס הביא איתו קופסת פח ושם אותו באמצע החדר. הוא אמר שעוד 10 דקות הוא חוזר והוא רוצה שהפח יהיה מלא בתכשיטים אחרת הם ילכו לארובות, היכן שההורים שלהם נמצאים. איכשהו למרות כל הבדיקות שנערכו בהגעתם הקופסא הייתה מלאה בתכשיטים.

לאחר שבועיים באשוויץ, הם קיבלו שקית עם קצת אוכל, עלו כל רכבת ויצאו לדרך.אחרי זמן מה של נסיעה הרכבת עוצרת, ואומרים להם שיש עוד הליכה של 10 ק''מ (הם היו בערך 1000 איש). אחרי הליכה ארוכה הם מגיעים למחנה עבודה שקוראים לו "וולפסברג". בשער מחכים להם אנשים יהודים שכבר נמצאים שם הרבה מאוד זמן, ומוציאים את כל הכעס שלהם על האנשים החדשים. הם מקבלים בגדי פסים, עבים במיוחד לחורף. לאנשים היהודים שכבר היו שם, היו בגדי פסים גם אבל בלויים מרוב לבישה. בערב הראשון במחנה שמאיר נכנס לקבל את ארוחת הערב שלו, תפס אותו אחד מהקאפו שהיה שם כבר זמן רב. הקאפו ביקש ממאיר שיחליף איתו בגדים, אם יחליף איתו את הבגדים הוא יביא לו כל ערב עוד צלחת מרק, ואם לא יחליף איתו פשוט יקח את זה בכוח. מאיר ידע שבכל מקרה הוא יפסיד אז הוא הביא לו את הבגדים החמים שלו, ומאיר קיבל את הבגדים הבלויים של הקאפו. בערב השני מאיר בא ומבקש את הצלחת מרק שלו, הקאפו אומר לו שיחכה ויראה אם ישאר. בסופו של דבר הקאפו מביא לו את הצלחת מרק. למחרת הקאפו נתן למאיר שוב את הצלחת מרק שהגיע לו. ביום הרביעי הקאפו אומר למאיר שלא נשאר מרק. בפעם הבאה מאיר בא בתקווה שהפעם ישאר והקאפו מגרש אותו וצועק עליו, ומאז לא קיבל מרק. מסדר בוקר בוקר במחנה התחיל בשעה 4 לפנות בוקר. בין השעות 4-5 יש "אמפר" מסדר בוקר, עומדים בקור נוראי וסופרים את כולם. בשעה 5 כל אחד יוצא לעבודה שנמצא במרחק שעה הליכה מהמחנה. במחנה עבודה זה מאיר עבד בסלילת כביש. משך יום העבודה היה 12 שעות. באמצע היום היתה הפסקה של חצי שעה לארוחת צהריים. הארוחת צהריים היתה מרק שכללה מים עם טיפה ירקות. בערב אחרי שחוזרים מעבודה, יש שוב מסדר שבה המפקד הגרמני סופר את היהודים ונותן הוראות. אחרי המסדר יש ארוחת ערב שהאוכל בה אמור לספק אותם גם למחרת. אבל בד''כ אם מנסים לשמור ליום שלמחרת גונבים לך את האוכל בלילה.

למאיר קרו הרבה ניסים במהלך זמנו במלחמה. יום אחד היהודים עומדים במסדר ומודיעים שמי שמרגיש חלש שיצא מהמסדר ויקחו אותו למקום אחר שיש שם עבודות יותר קלות. מאיר שמרגיש מאוד חלש מתחיל ללכת קדימה אבל הקאפו למזלו הרב עוצר אותו ומאיר ניצל. כל מי שהלך קדימה לא חזר.

יום אחד בזמן שמאיר העמיס אבנים על קרון רכבת, קרון אחד התגלגל אחורה ומאיר לא הספיק להתחמק ונפצע ברגלו. מאיר לא יכל ללכת אז חבריו סחבו אותו חזרה למחנה מהעבודה. שרואים הגרמנים שסוחבים את מאיר הם מתחילים להרביץ לחברים שלו בגלל שהם עזרו לו. מכניסים את מאיר למרפאה, וישר לוקחים לו את הבגדים לחיטוי. נותנים לו חצי שמיכה ואומרים לו לשכב. למחרת בבוקר שולחים אותו לעבוד, אבל הרגל שלו מתנפחת והוא לא יוכל ללכת. חבריו שוב סוחבים אותו חזרה ומכניסים אותו למרפאה שוב. למחרת מכניסים אותו לחדר טיפולים, פותחים את הפצע עם סכין גילוח וחובשים לו את זה עם ניירות. מאיר נשאר במרפאה לזמן מה. יום אחד נכנס רופא יהודי עם שני חיילי אס.אס כדי לעשות סלקציה. הם עברו ליד כל מיטה. מי שבריא יצא למחרת לעבודה ומי שלא החיילים לקחו אותו איתם. שהגיעו למאיר אמרו לו שיצא מחר לעבודה, אבל למחרת מאיר לא הצליח ללכת על רגלו הפצוע ולא הלך לעבודה. אחרי שמאיר נמצא במרפאה תקופה ארוכה, מגיעה משאית שמעלה עליה את כל החולים והרופאים. הם מתחילים לנסוע, ומרחוק הם רואים ארובות עשן, והם כבר יודעים מה מחכה להם שם ומבינים שהגיע הסוף. הם מגיעים למחנה ושם מכניסים אותם לחדר גדול. בחדר הם מקבלים חתיכת סבון ומכנסים אותם למקלחות שהיו תאי הגזים. הם מחכים שיצא הגז, אבל פתאום הם מתחילים לראות טיפות של מים יוצאים ולא גז. פתאום נכנסו הרופאים וכמה גרמנים ומתחילים לצעוק עליהם למה הם לא מתקלחים. הם היו בטוחים שזה הולך להיות סופם אבל קרה נס והם ניצלו. לאחר המקלחת הם מקבלים בגדי חורף שכוללים- כובע גרב ונעליים מבד, ומעלים אותם חזרה על המשאית. הם נוסעים ומגיעים למקום שהיה ביה''ח. בבית חולים היו שלושה צריפים ארוכים ובכל צריף היה גרמני אחראי שישן באחד החדרים. בשאר החדרים היה 8 מיטות כפולות, שעל כל מיטה היה סדין וכרית ובסוף המסדרון היה תנור על מנת שיוכלו להתחמם. מטרת בית החולים היה להראות לצלב האדום שהם, הנאצים, עוזרים ליהודים ומטפלים בהם בבתי חולים. מי שמחלים שולחים אותו חזרה למחנה העבודה. מאיר מחלים, אך מקבל עבודה בבית החולים והופך לאחראי נקיון של השירותים והמקלחות בקורדור שלו. במשך הזמן מאיר מקבל כל מיני עבודות נוספות. במקרה מאיר נמצא בבית חולים עם חבר שלו מילדות. חלק מעבודתו היתה לנסוע כל יום למחנה שהיה ליד, ולאסוף את האוכל לחולים. לאחר שאסף את האוכל היה מאיר צריך לחלק אותו לחולים. יום אחד הם היו צריכים ללכת להביא פחם ממפעל מסוים אז הם נוסעוים אליו עם גרמני שהיה אחראי שם. בדרך הם מדברים ומתברר להם שהגרמני הזה הוא צ'כי, כמוהם. הוא אומר להם שליד המפעל של הפחם יש מקום ,שאפשר למצוא בו הרבה תפוחי אדמה. הוא אמר להם לקחת תפו''א והוא יעלים עין. הם ממלאים כמה שקים בתפוחי אדמה ושהם חוזרים הם מחלקים לחולים בלי שאף אחד יראה. ואת מה שנשאר הם לוקחים לעצמם. בערב בא אחד הרופאים עם שני סיגריות ביד (באותו זמן היו עושים הכל כדי לקבל סיגריות), כשוחד על מנת שיוכל לקבל תפו''א ואומר למאיר שהמפקד רוצה תפוח אדמה. הם עוברים בין כל החולים כדי לראות אם מישהו מוכן להחזיר את התפו''א שלו אבל אף אחד לא רוצה להחזיר. למרות שלא הצליחו למצוא תפוח אדמה המפקד לא מעניש אותם. יום אחד מחליטים לפנות את בית החולים, מי שיכול ללכת הולך. רופא אחד ממליץ למאיר שלא ילך כי לא יצליח ללכת ומה שיקרה יקרה. לאחר מכן התברר שמי שהצליח ללכת הגיע לצעדת המוות.

מאיר כעצת הרופא, לא הולך ולמחרת לוקחים את הנשארים למחנה אחר בשם "דרנהאו". מחנה זה היה בניין גדול שמגודר מסביב ובו היו אנשי שמירה ומטבח.באמצע מסדר אחד הקאפו ניגשים לשלושה אנשים שנראים טוב. מאיר היה אחד מהם, ואומרים להם שיעבדו. הם קיבלו עבודה שהיתה להם מאוד קשה מבחינה נפשית. הם היו צריכים להוריד את כל האנשים המתים מהדרגשים שלהם בבוקר ולהכניס את כולם לחדר אחד שהיה מיועד למתים. אחרי זה הם היו צריכים להעמיס את כל הגופות על עגלה ולסחוב אותם לתוך היער. הם עשו את העבודה הזאת עד השחרור.

יום אחד הם רואים המולה גדולה בין החיילים הגרמנים, והם לא מבינים מה פשר ההמולה. אסרו עליהם לצאת מהבניין, ולכן הם לא הצליחו לברר מה קורה. בלילה שלמחרת הם שומעים שקט מוחלט, ולא מבינים מה שקרה, ומחליטים לשלוח שלושה אנשים שיצאו ויראו מה קורה במחנה. שהאנשים האלה חוזרים הם אומרים שהכל זרוק, מכונות הירייה במקום ואין בכלל שומרים, השער פתוח ואין נפש חיה. בכל זאת מאיר וכל שאר האסירים פוחדים לצאת כי הם חוששים שזה אולי מלכודת של הנאצים, והם מחליטים לחכות. שמגיע האור הם רואים שבאמת אין אף אחד ומחליטים לצאת החוצה. מחוץ למחנה היו הרבה אנשים, אנשים אלו היו גרמנים שראו את האסירים היהודים כל יום עוברים ליד בתיהם או בדרך לעבודה או עם המתים. אנשים אלו עמדו מבחוץ לשער עם מגשים של אוכל ואמרו להם שהם לא ידעו מה קורה! האסירים היהודים יצאו לעיירה ומוצאים את כל הציוד הצבאי של החיילים הנאצים שברחו והשאירו אותו זרוק בשטח. האוכל המבושל במטבחי השדה של הנאצים היה עוד חם והאסירים היהודים מתנפלים כמובן על האוכל,לאחר מכן סבלו מכאבי בטן. רק לקראת הצהריים נכנסו המשאיות הראשונות של הצבא הרוסי ששיחרר אותם. כל היהודים חשבו שעכשיו ידאגו להם, יטפלו בהם ויקחו אותם, אך לצערם החיילים הרוסים היו גרועים מאוד ואצלם להרוג אנשים בכלל לא הייתה בעיה. האסירים היהודים נכנסו לכל מיני חניות שפרצו, בחיפוש אחר אוכל. מאיר מצא פח גדול מלא עם דבש, הוא ניסה לסחוב את הפח איתו, אבל בגלל הכובד שלו הוא וחבריו פשוט אכלו מה שהם הצליחו לאכול, בפעם אחת ואת השאר השאירו. מאיר ושני חבריו נכנסו לבית גרמני, שבו גרה אישה עם 2 ילדים. האישה קיבלה אותם בשמחה משום שבשבילה הם היו הגנה. האישה נתנה להם חדר, הם סידרו לעצמם מיטות ושם הם ישנו. באחד מהימים מאיר קיבל חום גבוה וחבריו פינו אותו לבית חולים שבו הרופאים היו גרמנים, אך שלטו בו הרוסים. המפקד הרוסי אמר לרופאים שעל כל יהודי שימות בבית החולים הם יוציאו להורג גרמנים. לאחר תקופה, מאיר שהספיק להתאושש קצת אבל היה עדיין בבית החולים, שמע אדם מודיע שכל מי שמצ'כוסלובקיה ורוצה לנסוע הביתה, מחר בבוקר תהיה משאית שתיסע לשם. מאיר ישר קפץ על הרעיון ומחליט לנסוע חזרה הביתה לצ'כוסלובקיה, במטרה שיוכל למצוא את קרובי משפחתו. לאחר נסיעה ממושכת מגיע מאיר לתחנת הרכבת בצ'כיה. הצ'כים קיבלו אותם מאוד יפה וחיכו להם בתחנה עם אוכל ושאלו כל אחד אם חסר לו משהו. מאיר היה צריך להתייצב בתחנה ולהירשם ואז קיבל תעודה וקצת כסף. עכשיו הוא היה חופשי.

מאיר הסתובב בדרכים זמן רב ולא מצא אף אחד ממשפחתו. לבסוף הגיע לבודפשט ושם פגש קרוב משפחה שעזר לו למצוא עבודה בזגגות. באחד מהימים הוא פגש בקרוב משפחה נוסף שסיפר לו שהוא פגש את אחותו של מאיר בקושיצה. מאיר החליט מיד לעזוב את בודפשט ולנסוע לאחותו בקושיצה. מאיר נוסע ומגיע למקום שהיה ביתם הישן והוא שואל את השכנים ומכרים על אחותו, והם אמרו לו איפה אפשר למצוא אותה. הפגישה בין מאיר לאחותו היתה מאוד מרגשת. אחותו של מאיר סיפרה לו שבזמן המלחמה, היא הייתה גם באשוויץ עם אחות נוספת שלהם אך היא נפטרה יום לפני השחרור.

בקושיצה הייתה קבוצה של בני עקיבא שמאיר היה שייך לה גם לפני המלחמה. שם פגש כמה חברים שחזרו והם הציעו לו להצטרף אליהם לעלייה לא''י. לעומת זאת, אחותו של מאיר וחברה שלה תכננו לנסוע לאמריקה ולא לא''י. מאיר אמר לה "או שאת באה איתי לא''י או שאני נוסע לבד ואז יש סיכוי שלא נתראה שוב", אחותו אמרה לו שהיא לא רוצה לנסוע לארץ, והם נפרדו. באותו הערב היא הופיעה עם 2 מזוודות והצטרפה אליו. למחרת בבוקר הם עלו על הרכבת ונסעו לברטיסלאבה, דרך וינה וגרמניה במקום שקראו לו אשאו, ליד פרייבוגרג. הם יצאו מקושיצה ב8 לינואר 1946 והגיעו בדרך לא ליגלית, בלילות, ובשלג. הם עברו גבולות. הם עצרו באשאו שבגרמניה לכמה חודשים ובאוגוסט שוב יצאו לדרך ושהו בצרפת לכמה חודשים ומשם יצאו לכיוון א''י באניית "לנגב". בסה''כ לקח להם שנתיים להגיע לארץ. לאחר שייט ממושך באניית "לנגב" הגיע מאיר לחיפה ומשם הבריטים החזירו אותם לקפריסין. מאיר נשאר שנה בקפריסין, ומשם הם יצאו חזרה לארץ והם הצליחו להגיע בפברואר 1948. מאיר וחבריו הלכו לראשון לציון ושהו שם עד יוני. משם הם יצאו לקיבוץ שדה אליהו והתגייסו לצבא. מאיר השתתף במלחמת השחרור. כיום מאיר מתגורר ברעננה. יש לו נחת מילדיו, נכדיו, וניניו.

התמודדות היהודים בשואה עם נסיון הנאצים לדה- הומניזציה שלהם

תוכן עניינים

מבוא
פרק א'- תהליך הדה הומניזציה שהנאצים עשו כנגד היהודים
1. רקע היסטורי
2. כיצד הם פעלו למימוש מטרתם של הדה הומניזציה

פרק ב'- התמודדות היהודים
1. קידוש החיים
2. התמודדות בגטאות ובמחנות
3. התמודדות עם הרעב
4. התמודדות באמצעות שמירת המסורת היהודית

סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא
האידיאולוגיה הנאצית דוגלת בכך ש-"היהודים הם גזע ולא דת. דת אפשר לשנות וגזע לא. הגזע היהודי בא רק לטמא ולהשחית את כל השאר."
העובדה שחלק גדול מהיהודים בגרמניה עבדו במסחר ובמקצועות החופשיים במדינה, סייעה לנאצים לטעון שהיהודי מתעשר מניצולם של "גויים" ושהוא האשם במשברים הכלכליים, בעוני ובאבטלה הפוקדים את גרמניה. הטענה הנאצית שהיהודים משחיתים את הדם הארי ומרוששים עמים גבוהים יותר (באמצעות המסחר שבו עסקו) שימשה כבסיס להאשמה שהיהודים שואפים בסתר ליבם להשתלט על העולם.
היהודים הם עם המאופיין בהתנגדותו לאלימות, עם המפיץ את ערכי המוסר, אהבת אנוש וכיבודו ואחווה בין עמים וגזעים. דברים אלו הם בניגוד לתפיסה הנאצית, וזו הסיבה שהיטלר תיעב את היהודים. עפ"י האידיאולוגיה הנאצית בני האנוש מחולקים לגזעים שחלקם נעלים יותר ("אריים") וחלקם נחותים. לפי תורה זו קיימת שנאה בין הגזעים הארים לנחותים ואיסור של גזע מסוים להיטמע באחר.
עובדות אלו גרמו לכך שהיהודים היוו סכנה גדולה לקיומו של העם הגרמני כפי שהיטלר רצה שהוא יהיה. על מנת להציל את העם הגרמני, היטלר רצה להרחיק את העם היהודי מהנאצים כמה שאפשר, בכל המובנים.

אני בחרתי לעסוק בשאלה כיצד התמודדו היהודים בשואה עם נסיון הנאצים למחוק את זהותם כבני אדם וכיהודים. שאלה זו עלתה אצלי אחרי הראיון שהיה לי עם ניצול השואה מאיר ליברמן. היטלר רצה להשמיד את כל היהודים, אך לפני שעשה זאת, דאג להרוס אותם מבחינה נפשית. מאיר סיפר לי על איך שהוא, ועוד רבים כמוהו הצליחו להתגבר על גזרות הנאצים, ולא נתנו להם למחוק את זהותם. מאוד עניין אותי להבין, כיצד פעלו היהודים על מנת לא לתת לנאצים לבצע בהם את תהליך הדה-הומניזציה ואיך הצליחו להתגבר על גזרותיהם.

פרק א'- תהליך הדה- הומניזציה שהנאצים עשו כנגד היהודים
1. רקע היסטורי
עליית הנאצים לשלטון התרחשה בינואר 1933.
מס' חודשים לאחר מכן, בראשון באפריל- יום המכונה "יום החרם"- הטילו הנאצים חרם על החנויות היהודיות ועל בעלי המקצועות החופשיים היהודיים.
בשנת 1935 חוקקו "חוקי נירנברג". עפ"י חוקים אלה, היהודים כפופים לרייך הגרמני ואסור להם לצאת לבלות במקומות הבילוי הרגילים שלהם. חוקי נירנברג הגדירו במדויק מיהו יהודי- כל אדם שהיו לו הורים (אבא ו/או אמא), סבא או סבתא שדם יהודי זורם בעורקיהם, והגדירו מה אסור לו לעשות.
בשנת 1938 הוציאו הנאצים צו שמחייב את היהודים לדווח על כל רכוש המוחזק ברשותם, וזאת כחלק מתוכנית רחבה יותר לגרום לכך שכל הרכוש היהודי יעבור לרשות הגרמנים, ובכך להתקדם שלב נוסף בתוכנית הנאצית.
באותה שנה החלו פוגרומים על היהודים ומוסדותיהם. 30,000 יהודים נאסרו ונשלחו אל מחנות הריכוז, תוקנו תקנות נוספות שבהן נאסר על היהודים לצאת למקומות ציבוריים, ללמוד במוסדות החינוך ועוד.

בשנים אלו (33-39) רוב היהודים החליטו שלא לעזוב את גרמניה מכיוון שלא האמינו ששלטון זה יחזיק מעמד זמן רב, וקלוש הסיכוי שהמצב עוד יחמיר.
ב-1 ספטמבר 1939 החלה מלחמת העולם השנייה, בפלישת הנאצים לפולין. בפולין הכבושה עלתה רדיפת היהודים מדרגה והחלה תקופה של השפלות, הכאות ורציחות של יהודים.

במהלך תקופה זו השלטון הנאצי מתבסס, ומתחילים לקום מחנות עבודה, במחנות אלו העבודה מתישה, מחסור במזון, בבגדים ובנעליים, התעללויות, הכאות, רציחות ולבסוף- חיסול של מי שלא היה יכול יותר לעמוד בסבל. [1]
במחנות ובגטאות שרתה אווירה של טרור, והיו לה מס' מטרות:
א. מוות - ע''י רעב כבד, עבודות פרך בתנאי החיים האיומים, חוסר היגיינה ומחלות מדבקות וסופניות.
ב. לבצע דה הומניזציה לעצירים. לגרום להם להיות אנשים שמאבדים את כל תכונותיהם האנושיות, עקרונותיהם המוסריים- וע"י כך לשתף פעולה עם השלטון. להפוך את העציר ליצור רעב שאינו מעלה בדעתו מחשבות על מרד ומאבק, אלא רק על מלחמה עם חברו על פת לחם ומנת מרק. לגרום לו לעורר רגשות של חיה טורפת, שמצליחה לשרוד רק על חשבון הזולת. [2]

2. כיצד הם פעלו למימוש מטרתם זו של הדה הומניזציה
לנאצים היתה מטרת על- להשמיד את היהודים, וכל האמצעים קידשו אותה.
הדרך להגיע למטרת העל היתה ע''י שני מטרות ביניים-
1. תהליך דה הומניזציה כבני אדם
2. שבירת רוחם על ידי הרחקתם מזהותם היהודית
אחד השלבים הראשונים בהגשמת המטרה של הדה הומניזציה הוא הכנסת היהודים ותחימתם לתוך גטאות- ולאחר מכן העברתם למחנות עבודה וריכוז.
הגטו היה מקום שהיה ממילא מאוכלס ברובו ביהודים, אליהם צרפו הגרמנים יהודים רבים נוספים (ע"י גירוש וכפיה) על מנת לרכז את כולם במקום אחד, צפוף ודחוק. המטרה בפעולה זו הייתה לרכז את היהודים במקום אחד, דבר שיעזור לנאצים מאוד בהמשך פעולותיהם, וניסיון לשבור את רוחם. מהגטאות היה אסור לצאת, ובחוץ שמרו כוחות הנאצים. כאשר היו תופסים אדם שמנסה לברוח- הוא היה נרצח במקום.
בגטאות היו תנאי מחייה קשים מנשוא.
היתה צפיפות רבה- לדוגמא חדר שהיה מיועד לאכלס שני אנשים, אוכלס בעשרה עד עשרים איש.
הרעב היה קשה מאוד- הנאצים לא הביאו אוכל רב לגטו, מה שגרם לאנשים לעשות כל שביכולתם ע"מ להשיג מעט מזון- ללקק אוכל מהרצפה, להגיע לידי מכות עם חבריהם וכו'.
גם מצב החינוך היה קשה. הנאצים לא אישרו את קיומם של בתי הספר, לכן לא ניתן היה ללמד את הילדים. אך בכל זאת היהודים היו נפגשים בסתר, בקבוצות ילדים מצומצמות- כדי ללמדם דברים בסיסיים. כמו כן, היהודים לא הורשו לקיים חיי תרבות- לא ניתן היה לבלות, לקרוא עיתונים, ללכת להצגות וכו'.
בעקבות הצפיפות הרבה, תנאי ההיגיינה הבסיסיים היו במצב ירוד.
דברים אלו גרמו לכך שיהודים רבים כבר איבדו את חייהם בגטאות, אפילו עוד לפני שהגיעו למחנות.

אחרי כשנתיים בערך בגטאות, תלוי בכל מקום ומקום נשלחו היהודים למחנות, אשר התחלקו לשני סוגים- עבודה תוך כדי כפייה והשמדה. במחנות העבודה והכפייה שררו תנאים מחפירים. שם העבידו את היהודים בעבודות פרך כדי לנצל את כוחם ואח''כ שלחו אותם להשמדה. למרות העבודה הקשה שעבדו, היהודים לא קיבלו כלום בתמורה. כמזון בסיסי, קיבל כל אדם שתי פרוסות לחם ביום- הקצבה יומית זעומה במיוחד. דבר זה גרם לכך שהיו גניבות של מנת הלחם היומית בין האנשים. גם ביגוד נאות לא ניתן להם, ועל כן היו יהודים רבים שקפאו למוות. במחנות שררה צפיפות קשה. על כל מעשה שלא תאם את דרישות הנאצים שילם היהודי במוות.
לעומת זאת, במחנות ההשמדה הוצאו היהודים להורג ישירות עם בואם. גם כאן המשיכו הנאצים להשפיל אותם ברגעים האחרונים בחייהם. עם הגעתם, היו היהודים צריכים להתפשט ולהתקלח (כביכול על מנת "להתנקות" מכינים ומחלות) ואז להיכנס לתאי הגז, משם כבר לא יצאו חיים.
רוב מוחלט של היהודים שהגיעו למחנות השמדה לא יצאו מהם בחיים. מחנות הריכוז היו שלב קשה מאוד בתהליך ההשמדה, מבחינה נפשית ופיזית, גם מהם רבים לא שרדו.

פרק ב'- התמודדות היהודים
שאיפתו העיקרית של האדם בגטו ובמחנות היתה להחזיק מעמד ולשרוד, ולהלחם על החיים למרות התנאים המחפירים. הנאצים ניסו לנתק את היהודים מתוך כל תחומי הזמן והמקום של החברה האנושית ולגזול מהם כל סימן של אינדיבידואליות- לכן לקחו מהם את משפחתם, בגדיהם, שערותיהם, ושמותם וע''י כך הפכו אותם ל"אפר אדם", לאנשים חסרי זהות אנושית.
1. קידוש החיים
לרב יצחק ניסבוים מיוחסת האמירה: " זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו האויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם. עתה דורש הצורר את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו". [3]
בעבר רצו עמים שונים להשמיד את עם ישראל השמדה רוחנית ולהעבירם על דתם. כנגד פעלו היהודים עפ"י הכלל "ייהרג ואל יעבור" ובחרו לקיים את המצוות, למרות הסיכון הרב ולהיהרג על קידוש השם. אך בזמן מלחה"ע השנייה, כאשר הצורר הנאצי רצה למחוק את העם היהודי מהעולם, בצורה פיזית, היו היהודים חייבים להגן על חייהם ועל גופם. היהודים עשו כל שביכולתם, עמדו במצבים קשים ביותר, משפילים ובלתי הגיוניים- וכל זאת על מנת שלא לתת לנאצים את הסיפוק ואת ההצלחה במטרתם. כמו כן, כחלק מערך "קידוש החיים", הוקמו מקומות תמיכה ועזרה לאנשים שסובלים ממאורעות המלחמה כגון: ארגוני סיוע ועזרה הדדית או מוסדות דתיים.
כדי שיוכלו היהודים להמשיך בחיים ולשרוד, הם היו צריכים למצוא דרכים להתגבר על הקשיים. דוגמא לכך ניתן לראות בקטע הבא (מתוך עדותה של אסתר צדיקריו על צעדת המוות.):
"כשהגענו לגבול עם גרמניה, לפני זה בדרך הושיבו אותנו באיזו אורווה ללילה אחד או לכמה שעות. הדבר הראשון שאנחנו היינו עושים, היינו מכניסים את כל הגוף לתוך קש יבש. ככה היינו מחממים את עצמנו. הדבר השני היה בשביל הרגלים. היינו ממלאים את הנעליים בקש או חתיכות נייר או מה שהיינו מוצאים, כדי שנוכל להמשיך את הדרך." [4]
אסתר מספרת שבזמן צעדת המוות- כשבקושי יכלו ללכת יותר, הם הצליחו בכוח בלתי ניתן להבנה להמשיך בהליכה. הם חיממו את עצמם באמצעות דברים לא רגילים, שלא היו עולים על דעתו של אדם "רגיל" חופשי. הצועדים הכניסו לנעליהם חתיכות נייר וקש על מנת שיוכלו להמשיך בדרך ולצעוד, לעשות הכל על מנת לא להיהרג.
גם ארן חדווה מתארת את בריחתה מהמחנה- "פתאום קיבלתי ביטחון שאם אני על ידו (גרמני) אוכל לברוח. כשהתאספו שם הגרמנים והתחילו לאכול וראיתי שהם עסוקים, ברחתי. ומי תפס אותי? דווקא הוא. הוא אמר: אל תברחי. נשארתם היום כ''כ הרבה, בטח לא יהרגו אתכם. ורחל'קה (אחותי) אמרה:אל תברחי. הוא יהרוג אותך...ואני ברחתי. הוא רץ אחרי, הוא תפס אותי ואמר לי: בפעם השלישית אני יורה בך. חזרתי ואיבדתי כבר את התקווה. ידעתי שזה סוף. פתאום שתי בנות התחילו לריב על איזה שהוא זוג נעליים, והוא ניגש לשם, ואני ניצלתי את המצב. הרי בסופו של דבר ידעתי שיהרגו...וברחתי. כשבאתי מאחורי ההר, היה נהר, לא היה לאן ללכת. זה חורף, המים היו קפואים, אבל בצד היו שיחים ונכנסתי לתוך השיח עם המים הקפואים והתיישבתי. פתאום אני שומעת רעש...הייתי בטוחה שאלה הרגעים האחרונים.פתאום מישהי מחבקת אותי ובוכה- זאת הייתה רחל'קה." [5]

היו יהודים שכדי להינצל, הסתתרו או ברחו. למרות חוסר הידיעה לאן לברוח, מה יהיו התנאים שם, האם יהיה להם היכן לגור וכו', חלקם מצאו מקומות מסתור לחיות בהם- ביערות, בבונקרים או בבתים של פולנים. אחרים עברו לחיות תחת זהות שאולה כנוצרים.


2. התמודדות היהודים בגטאות ובמחנות
כיצד התמודדו היהודים עם נסיון הדה- הומניזציה שעשו להם הנאצים?
על מנת שלא לתת לנאצים לשבור את רוחם וגופם לחלוטין, החליטו היהודים שצריך להמשיך לחיות כפי שחיו קודם ועל ידי כך להחזיק מעמד בתור- "בני אדם", [6]ועל כן נקבעו כללים מסוימים- למשל, האדם תמיד צריך להיות ער- כי בכל רגע יכולה להתרחש סכנה. כדי שהאדם ישלוט ברוחו ובעצביו, יחזה את הסכנות מראש וינסה להימנע ולחמוק מהן. האדם השוהה בגטו ו/או במחנה כדאי שיקבל בסבלנות את כל הקשיים שקיימים. צריך להשתדל להאמין תמיד שהגטו או המחנה הוא רק דבר זמני וחולף, ולאחר מכן החיים יחזרו לקדמותם. בזמן של הוצאות להורג חייב אדם לנסות לשמור על שליטה עצמית ועל קור רוח, כדאי שיוכל אולי לזהות הזדמנות להינצל. בימים של שגרה בגטו, האדם התלבש בבגדים נאותים. היו גם הצגות ומופעי תרבות בגטו. מטרת כללים אלה היתה בעיקר כדי שהאדם יזכור ויתנהל כבן אנוש, וגם על מנת להפיג במידה מסוימת את הצער והסבל שהיה שרוי בו. אנשי הגטאות והמחנות היו מוכרחים להאמין לכל בשורה טובה שהייתה מגיעה אליהם וע''י כך להתאושש בדרך מלאכותית, אך הם גם היו מודעים לשמועות הנוראיות ששמעו וע"י כך לא השלו את עצמם בתקוות שווא. [7]
בחלק מהמקומות השתמשו בהומור על מנת לא לתת למצב להשפיע עליהם, ומאורעות שאירעו להם נהפכו לבדיחה ולסאטירה. ההומור שחרר את היהודים מפחדים מסוימים, הפחית מהם לחצים אדירים בהם היו, עזר לשמור על שפיות הדעת וגרם לכך שאפשר להתנתק לפרקי זמן קצרים מן המציאות הקשה. עם זאת לא כולם קיבלו גישה זו של התמודדות, והיו שחשבו שאסור לצחוק על הדברים המתרחשים, אלא צריך להתמודד עם המציאות כפי שהיא. [8]

3. התמודדות עם הרעב
הנאצים, ניסו לאבד את צלמו של האדם היהודי בדרכים רבות. אחת הדרכים היתה על ידי הרעבה של כל היהודים הנמצאים בשליטתם. כידוע, אוכל הוא הדבר הבסיסי ביותר לקיומו היומיומי של האדם ולכן הנאצים קיוו שעל ידי כך שהיהודים לא יקבלו אוכל, הם יאבדו את כוחם הפיזי וכך הם יצליחו לשבור את רוחם.
היהודים לא היו מוכנים להשלים עם זה שמרעיבים אותם, ולכן היהודים עשו כל שביכולתם על מנת להשיג אוכל. הם היו מוכנים לסכן את חייהם על מנת להשיג אוכל, ולו רק מנת מזון אחת. הם היו משיגים מזון בכל דרך אפשרית- מבריחים , גונבים, אוכלים שאריות של קליפות תפוחי אדמה- הכל רק על מנת לשרוד.
דבורה ברגר מתארת את הרעב הקשה בגטו לודג': "התחיל הרעב הגדול בגטו, והיה קשה מאוד. היה קשה להתקיים.... אני זוכרת שעד כדי כך זה הגיע, שהיה שמה קפה, לא קפה אמתי ודאי, איזה מין תחליף קפה...מזה אמא הייתה מכינה קציצות". [9] בגטו, היהודים קיבלו קצבה קטנה מאוד בשבוע של אוכל, שלא הספיקה למשפחה שלמה. לכן, על מנת להצליח לשרוד בתנאים קשים של חוסר רב במזון, היו צריכים היהודים להיות יצירתיים ולמצוא תחליפים לאוכל. ההורים, שלא רצו שילדיהם יסתובבו רעבים, הכינו להם אוכל מכל דבר שהיה.

המבוגרים לא היו אלה שהבריחו את המזון מחשש שאולי יתפסו, והם לא יצליחו להתחמק ולברוח מספיק מהר, לכן התנדבו למשימה הילדים, שהיו זריזים וידעו להתחמק במהירות. האוכל שהילדים גנבו היה מנת חלקה של כל המשפחה כולה, לכן הילד לקח את עצמו את האחראיות לדאוג למשפחתו, ולעשות הכל על מנת שלא יגנבו ממנו את האוכל.
כך מספר ילד מבריח: "בית קברות הוא מקום נוח להברחה זעירה ופשוטה. לכאן באים להבריח בני עוני, הנוער המדולדל והמרוד המסתפק במועט ומלאכתו להבריח איזה קילו תפוחי אדמה או בצל. מזה ניזונה כל המשפחה. וכדי לא לסכן את חיי הגדולים, שולחים במקומם ילדים צעירים, ביניהם אפילו ילדים בני שש או שבע... גופם מכוסה סחבות וסמרטוטים, אף רגליהם עטופות מטליות קרועות, וחזות פניהם מעדיה על דלות עמוקה כתהום...כולם עמוסים חטוטרת על גבם, כמנהג הגמלים. מי שאינו מכיר את מלאכתם ואת מעשה ידיהם יחשבם לבעלי מומים. אבל יודעי הברחה יודעים את הסוד: זוהי חטוטרת מלאכותית, עשויה מתפוחי אדמה ומבצלים הממלאים את תוכה. ידי המבריח זקוקות לחופש תנועה...בשעת סכנה הוא קודם כל צריך לזרוק את הסחורה הגנובה, ולכן מנהגם לתלות אותה על גב השכם מתחת בגדם העליון". [10]

4. התמודדות באמצעות שמירת המסורת היהודית
אחד הדברים המרכזים ביותר בזהות של היהודים בתקופת השואה היתה המסורת היהודית. היו שהרגישו שהמסורת והאמונה בקב''ה הוא מה שמחזיק ומחזק אותם ברגעים הקשים, ואם ישמרו ויקפידו על כך ככל הניתן, יחזיקו מעמד.
לכן, הנאצים רצו לגרום ליהודים לאבד את מסורתם היהודית. היהודים לא רצו לתת לנאצים לדכאם ולכן, אחד הדברים המרכזיים שנלחמו עליו היהודים היה שמירת המסורת. דבר זה היה קשה מאוד עקב כך שהנאצים לא רק שלא סיפקו ועזרו ליהודים בדבר, ולא היתה ליהודים דרך להשיג דברים שנצרכו על מנת לשמור על יהדותם, אלא אף אסרו על קיום מצוות הדת.
אחד הסיפורים שממחישים זאת אירע במחנה יאנוסקי בלבוב. בשעת האקציה של הילדים, החלה אחת האמהות להלחם עם הקצין על מנת להוציא מכיסו את אולרו. כאשר הצליחה להשיג את האולר מלה את בנה בן שמונת הימים, נשאה את עיניה כלפי שמיים ואמרה: "ריבונו של עולם, אתה הענקת לי תינוק בריא ואני מחזירה לך יהודי שלם וכשר". לאחר שנשאה תפילה זו החזירה לקצין את אולרו מוכתם בדם, והושיטה לו את בנה הנימול. [11]
אנשים היו מוכנים הרבה, לפעמים אפילו להקריב את חייהם על מנת לשמור על יהדותם.
לדוגמא- למרות האיסור התקיף, ועונש המוות שהוטל על מי שייתפס, היו יהודים במחנות שהתעוררו מוקדם בבוקר, לפני המסדר, על מנת להתפלל תפילת שחרית. במחנה אשוויץ, למשל, היה זוג תפילין, ואנשים היו מחכים בתור על מנת להניח אותם מהשעה ארבע בבוקר. [12]
שבת, בשנים אלו, היתה כמו כל יום רגיל אחר. היהודים היו צריכים לעבוד ולעמוד במסדרים כבשאר הימים. אך, היו יהודים שהצליחו לחסוך שתי פרוסות לחם מימות החול ולמצוא בשבת מס' דקות על מנת לקדש עליהן. רגעים כמו אלו, הצליחו לעזור ליהודי לשמור על כוח רוחני ורצון לחיות. גם את נרות השבת היו יהודים שהצליחו להדליק ולשמר כך את המסורת. במחנה שטראסהוף באוסטריה, למשל, משפחת ברקוביץ' נהגה לשמור את הנר היחיד שקיבלה כל שבוע, ולחיות כל השבוע בחושך, על מנת שתוכל להדליק את הנר בערב שבת. [13]

חגים יהודים עוררו זיכרונות, צער וייאוש אצל היהודים, אך גם הפיחו בהם הרבה תקווה. יהודים ידעו במידה מסוימת את תאריכי החגים, עפ"י זיכרונם או עפ"י הירח. בראש השנה ה'תש''ד הצליחו היהודים להבריח למחנה ברגן-בלזן שופר, ולתקוע בו. במחנה אחר, לעובדי כפייה, הכינו שופר בעזרתו של איש פולני. בערבי החגים נהגו האסירים להתפלל באופן הבא- אחד האנשים שזכר את התפילות בעל-פה היה מתפלל בקול רם ושאר הציבור היה חוזר אחריו.
עדותה של פאני ברגר ששהתה במחנה האנובר מעידה על רגשותיה הסוערים כאשר יום אחר זכתה לשמור על המסורת היהודית: "יום אחד, מישהי אמרה: 'היום יום כיפור'. קשה להסביר מה אירע לי באותו רגע, כאילו נכנסה בי רוח. פתאום ידעו כולם שיום כיפור היום. צמנו כל היום. הכינו לנו אוכל טוב יותר, אבל אף אחת לא אכלה". (הנאצים ידעו מתי חלים ימי הצום היהודיים או החגים וניסו להקשות עליהם). [14]

החג החשוב ביותר לאסירי מחנות הריכוז היה חג הפסח. חג זה הפיח בהם רוח של תקווה, חירות, של גאולה משעבוד. ישנן הרבה עדויות על קיום סדרי פסח במחנות הריכוז השונים. היו אנשים שכמעט הלכו לעולמם בגלל שלא אכלו חמץ כל שמונת ימי החג, אך בכל זאת הקפידו על מצווה זו ולא אכלו, אף שזה היה כרוך בסבל רב.

אין לנו מידע מדויק על מספרם של האסירים היהודיים שהצליחו לקיים את המסורת היהודית, אך ידוע שהיו הרבה כאלו. הדבר היה תלוי בעיקר בסוג המחנה ובסוג המפקד והשומרים.
ברור שבמחנות היה קושי רב יותר לשמור על המסורת מאשר בגטאות.
שמירת המסורת היהודית הוכיחה שבמידה מסוימת, הצליחו היהודים לשמור על צלם אנוש.

סיכום
מטרתם של הנאצים היתה להביא למחיקת הזהות של היהודים, הן כבני אדם והן כיהודים- דה- הומניזציה. כל האמצעים קודשו למען מטרה זו: הכנסת היהודים לגטאות, ללא אוכל ובתנאים מחפירים של צפיפות ומחלות קשות; העברת היהודים למחנות שונים; שם העבידו אותם עבודות פרך שהם עבדו בהם עד מוות, עד שבלסוף ירו בהם בבורות הריגה ללא רחמים ובהמשך רצחו אותם בתאי גזים, ברשעות נוראה. ואז גם שרפו את גופותיהם ללא קבר או כל סממן אחר כמקובל אצל בני אדם.
בעיני יהודים רבים ניצבה המטרה להישאר בחיים, ולא לתת לנאצים להגשים את מטרתם. לכן אותם יהודים נלחמו והתנגדו, ככל שהיה ניתן. בנוסף, יהודים רבים לא רצו לתת לנאצים את תחושת הסיפוק של איבוד צלם אנוש ויהודי, ולכן הם שמרו, ככל יכולתם, על ערכי החיים כבני אדם, על המסורת היהודי כפי שכתבתי.
גם האסירים ניסו להתנגד לגזרות הנאצים, דבר שעלה ליהודים רבים בחייהם, אבל בעיניהם זה היה שווה כל מחיר- הם לא הסכימו לתת לנאצים לשלוט על נפשם. כמו כן, הם מרדו בתנאים בלתי אפשרים, בגטאות ובמחנות הריכוז ואף במחנות ההשמדה. הם הקריבו את חייהם, רק על מנת שלא ירגישו שהנאצים גרמו להם ללכת למותם כצאן לטבח.

בתור יהודים שחיים ב"ה בתקופה שונה, אין לנו שום זכות לשפוט את היהודים שחיו בתקופת השואה. ידוע שהיו יהודים שלא ניסו להתמודד כפי שתיארנו, והיו כאלה שלא הצליחו לראות את הסבל של השני, דאגו לעצמם על חשבון חבריהם, ולעיתים איבדו את צלם האנוש שלהם. זאת אומרת שהנאצים הצליחו במטרתם. אך, כפי שראינו היו יהודים שהצליחו להתמודד עם גזרות הנאצים, תוך שמירה על צלמם כבני אדם ומתי שאפשר שמרו גם על זהותם כיהודים. את רוחם, הנאצים לא רצחו למרות שאת חלקם הצליחו לרצוח בהמשך.
אנחנו לא מסוגלים אפילו לחשוב מה היינו עושים בזמנים כאלה, לכן אנו צריכים להתייחס לכל יהודי שהיה שם בפני עצמו ולראות איזה גיבור הוא היה, שחי בתקופה כזו ושרד, אפילו ליום אחד.

1. לני יחיל, השואה-הוצאת לביא-1981- עמוד 3
2. מארק דבורז'צקי,"הסתגלות העצירים לחיי הגטאות והמחנות והסתגלותם החדשה לחיי החופש"-קובץ מחקרים יד ושם- ה' עמ' 154
3 אברהם חדד, תולדות ישראל והעמים בתקופה השואה והתקומה עמוד 161

4. עדותה של אסתר צדיקריו ,ארכיון יד ושם 0.3/7353
5 מתוך עדותה של ארן חדווה , בתוך ארכיון יד ושם 0.3/9446
6. מאיר דבורז'צקי, "העמידה בחיי יומיום בגטאות ובמחנות"-מקורות ומחקרים על השואה עמ' '216
7. מארק דבורז'צקי "הסתגלות העצירים לחיי הגטאות והמחנות והסתגלותם החדשה לחיי החופש" קובץ מחקרים בפרשיות השואה והגבורה,כרך ה'. עמ' 155
8. רות בונדי, "הומור כנשק" , שורשים עקורים, יד ושם ובית טרזין 2002 ,עמ' 61-79
9. עדותה של דבורה ברגר, ארכיון יד ושם 0.3-7033
10. על הילד המבריח מתוך עדות של כותבי היומן, תולדות עם ישראל בתקופה שבין המלחמות, אברהם חדד
11. יפה אליאך, שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הריכוז, מחנות הריכוז הנאצים, יד ושם,1980, עמוד 158
12. יפה אליאך, שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הריכוז, מחנות הריכוז הנאצים, יד ושם, 1980, עמוד 159
13. יפה אליאך, שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הריכוז, מחנות הריכוז הנאצים, יד ושם,1980, עמוד 159
14. יפה אליאך, שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הריכוז, מחנות הריכוז הנאצים, יד ושם, 1980, עמוד 161

ביבליוגרפיה
• עדותה של אסתר צדיקריו ,ארכיון יד ושם 0.3/7353
• מתוך עדותה של ארן חדווה , בתוך ארכיון יד ושם 0.3/9446
• עדותה של דבורה ברגר, ארכיון יד ושם 0.3-7033
• יפה אליאך, שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הריכוז, מחנות הריכוז הנאצים, יד ושם, 1980, עמוד 157-166
• מארק דבורז'צקי,"הסתגלות העצירים לחיי הגטאות והמחנות והסתגלותם החדשה לחיי החופש"-קובץ מחקרים בפרשיות השואה והגבורה, יד ושם, כרך ה' עמ' -155-154
• מאיר דבורז'צקי, "העמידה בחיי יומיום בגטאות ובמחנות"-מקורות ומחקרים על השואה, 1983, עמוד 216
• רות בונדי, "הומור כנשק" , שורשים עקורים, יד ושם ובית טרזין 2002 ,עמ' 61-79
• על הילד המבריח מתוך עדות של כותבי היומן, תולדות עם ישראל בתקופה השואה והתקומה, אברהם חדד, הוצאת דני ספרים בע''מ, תשס''ה, עמוד 146-147, 161
• לני יחיל, השואה-הוצאת לביא-1981- עמוד 3